<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף ה.</h2>
כך שלח מורי לרבי יצחק בר' יהודה וכך השיב כנגדו. וזהו שהוא נוהג כמו כן. שאלו לפני ר' על האנוסים אם יש לפרוש מיינם עד שעמדו בתשובתם ימים רבים שתשובה שלהם מפורסמת וגלוייה, ואלו שבאו מחדש ואין [אנו] בקיאין בהם ותשובתם לא ראינו אם יש עלינו להחמיר לפרוש מיינם. והשיב ר' שחלילה לפרוש מן יינם לביישם כי לא מלאם לבם לנסך אף לע[בודה] ז[רה] ולא גזרו רבותי[נו] אלא מגע גוי אבל מגע פושעי ישראל לא גזרו ובלבד שלא יהא משומד לנסך את היין. ובמקומותינו אף הגוים אינם מנסכים. וכן אלו שכל מה שעשו עשו משום אנחת חרב ומיהרו לפרוש בכל יכולתם. אותה שאילה ששאל רבי על האנוסים מצא תשובה אחת רבי ושלחה פני ר', משומד שנשתמד במקום אחד ובא במקום אחר אם כשנשתמד ולא חילל שבתות שותין עמו, דאמר [יבמות מ"ז ע"ב] גר שנתגייר [ו]קיבל עליו כל מצות ומולין אותו ונתרפא ומטבילין אותו, וטבל ועלה הרי הוא (כשר) [כישראל] לכל דבריהם, ואי אשתמד ומקדש הני קידושיו קידושין וצריכה גט. ומשומד זה שחלל שבתות בפרהסייא אינו (כשר) [כישראל] שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. כל המשמר שבת נקרא ישראל. ותניא מקבלין קורבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המשומד לנסך יין ולחלל שבת בפרהסיא, הלכך מחלל שבתות בפרהסיא כגוי הוא. ואנוסים שחיללו שבתות בפרהסיא ותשובתם לא נתפרסמה עד מתי מותרים לשתות יין עם אחיהם. אם בגלוי ניכר תשובתם מותר ואם לאו לא. והשיב (ו)שכתב בתשובה שמצא דמחלל שבתות כעובד ע[בודה] ז[רה]. ומייתי ראייה מיהא, מקבלין, קורבנות מפושעי ישראל וכו' לא נוטה דעתי אחריה אלא בעודו במשומדותו, חדא דיחידיאה הוא, ולא עבדי כוותיה. [עירובין ס"ט ע"א] דאמר רב הונא אי זהו ישראל משומד זה המחלל שבתות בפרהסיא, והוינ[ן] בה, (למאי) [למאן] (לר') [כר'] מאיר (כולה) [וכו'] ואמר רב הונא האי תנא היא דחמירא שבת כע[בודה] ז[רה]. דתניא מכם ולא כולכם מדקאמר האי תנאי (האי), [הוא], שמוע מינה לית הלכת[ה] כוותי[ה]. ועוד כשיקבלו על עצמן לשוב ליראות צורינו בפרהסיא הרי הן בכשרותן.
<h2>דף פט:</h2>
וששאלתם, על ניקור ירכי חיות טהורות, בזאת אני מכיר ובקי בו שהוא בקי בחדרי התורה וברור לו על בוריו, אבל שלא יחשבני חביבי כמזיח על דבריו ולהיות לו סמך כנגד החולקין על דבריו אני כותב לחביבי טעמי הגיד והתרתו. וכן הוא הדין בלא שום הטייה. מצוה לנקרו כמו של שור וכשב ועז. וכל מה שאסור בירך הבהמה אסור בחיה בכל הירך ובשוק של מטה שקורין בלשון לעז צנקינרון. וכן שומן ש[ע]ל גיד הנשה. וכן בכנפי העוקץ [ו]בוקא דאטמא צריך לנקרו מה שבין הפרשות שקורין בלע"ז קודיל (עם) [עד] שקורין הנקא בעצם של בוקא דאטמא [וכל הניקור] כנגדה כמו של בהמה. לפי [ש]הגיד ראשו נכנס תחת אותו העצם. ואם יש אדם שמפטפט כנגדו על דבר זה ראוי לנדותו ונוטה הוא לצד מינות. לפי שלא נחלקו רבותינו ז[כרונם] ל[ברכה] בין החיה לבהמה אלא בחלבים הקריבים לגבי המזבח, אבל הגיד וכל הבא מכוחו בשל חיה אסור כשל בהמה, (מדרבנן) [כדתנן] ונוהג בבהמה ובחיה, והשומן ישראל הקדושים נהגו בו איסור. וגם איסור השומן חמור כשל תורה כמו ששנינו בפסחים [פ"ג ע"א] העצמות והגידים ישרפו לששה עשר וכו' ואמ[ר] (רבינו) [רבינא] לא נצרכה אלא לשומנן. ותו גרסינן [עירובין כ"א ע"ב] בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה [יש בהן] עשה ולא תעשה, ודברי סופרים העובר בהם חייב מיתה. ומה ששנינו, ישראל קדושים הם נהגו בו איסור דברי סופרים הוא. ולכך יש להחמיר עליו הרבה, והמקום יאיר עינינו בתורתו.
<h2>דף קל.</h2>
וששאלתם על [ה]זרוע ו[ה]לחיים והקיבה למה לא נהגו בהם, והרי משנה שלימה היא נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית. ונהגו בהן אמוראים אחרונים והעידו באיגרתו (של) [על] רבי[נו] הקדוש שלא מיחה בידו מליתנן. נאמנים עלי דבריו, מי זה ימחה בידן, הנותנין תבא עליהם ברכת טוב. אבל נהגו כרבי (אליעזר) [אלעי] דאמר עליהן ועל ראשית הגז שאינו נוהגין אלא בארץ. דתנן [לקמן קל"ו ע"א] אין מתנות נוהגות אלא בארץ. וכן היה ר' אלעיי אומר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ. ודקשיא ליה למר רב נחמן בר יצחק בראשית הגז נהגו כר' אלעיי במתנות לא אמר. בימי רב נחמן אכתי לא נהוגי, השתא חזינא (מה) [מר'] דנהוג. וכי [היכי] דנהוג בראשית הגז לא מיחו בידם חכמים מלסמוך [על] ר' אלעיי, השתה נמי כי הדור ונהוג במתנות סמכינן עליה, ולא מחינן מדתרוויהו חד טעמא, דגמרי נתינה [נתינה] מתרומה. והנותן נוטל שכר [שלם], דכל היכא דאמר[ינן] נהגו לא מיבעייא דלא דרשינן בפירקא, (דלא) [אלא] אפי' אורויי [נמי] (ד)לא מורינון, כדאמר בשלשה פרקים [תענית כ"ו ע"ב] מאן דאמר הלכה דרשינן ליה [בפרקא], מאן דאמר מנהג מדרש לא דרשינן אבל אורויי מורינן, ומאן דאמר נהגו אורויי [נמי] לא מורינ[ן], ואי עביד לא (הדרים) [מהדרינן] בהו. יפה כיוון חביבי [לומר], (ש)לפי (שב)רוב המקומות כהנים [אינם] מצויין, ועוד דמתנות לא טבילן החלו העם לנהוג בהם קל.
